Lessons Through A lens: Photographer Irith Gubi  

Beyond Silence - Exhibition and Catalogue 2010
Curator: Irena Gordon

Irith Gubi's photography functions as an eye which organizes impressions. It is a net that draws out patterns found around us and turns them into a prism for observing human relations vis-à-vis their surroundings. Her photographs follow visual sequences of order and disorder in urban environments and in open landscapes. While capturing seemingly self-contained and clearly cut compositions, Gubi's photographs, also convey feelings of uneasiness and tension. The fissures in the visible harmony are revealed only upon second look. They undermine the photographs' balance and draw attention both to the very nature of art and to a reality of social injustice, loneliness, neglect, estrangement and disregard for the other. These ruptures are there all along, but are seen by the viewer only when framed by the photograph.

Underwear hanging on improvised laundry lines in front of houses, in constructions sites and in between buildings, act as a testimony to life behind walls, away from the public eye; A woman lying on a sofa in the entrance to a local building disrupts the sense of interior and exterior as well as the meaning of home; People sitting on benches, withdrawn, their gaze turned inward to memories and places which are out of the spectator's reach; Serene industrial landscapes of factories and cargo are shattered and revealed in their aggressiveness by a single human figure passing by. Aesthetics turns into alienation, which expresses, in turn, the failure of human dominancy.

Perceptions of both nearness and distance are always present in Gubi's photography, continuously controlling what is exposed to us and what continuously evades us. Time seems to stretch out, its petty pace existing in complete contrast to the hectic rhythm of contemporary life. Gubi forces the observer to linger, thus calling for empathy and compassion for the other. This is a central feature of her work, which can be traced and found in(or only: found in) one of her earliest projects in which she photographed people with disabilities living in the "Freiman House" in Givatayim.
Irith Gubi does not stage her photographs, she documents, yet in her documentation she looks for scenes that appear to be staged, with their mute dramatic compositions of people, landscapes and objects.

"In fact, my grasp of the world is phenomenological in nature, I'm interested in the world's external appearance, in its tactile surface, and I keep an exact portrayal of the world in my mind", says Andreas Gursky, a prominent photographer. . Similarly, Irith Gubi, is attentive to the appearance of the world and to the place of man in it. But unlike Gursky who is concerned with the human condition in a time of globalization and creates large-scale photographs of industrial scenery, she focuses on small and intimate settings.
She assembles signs and situations that express the human condition in a whisper rather than in an outcry. In her photographs from the last five years shown in this exhibition, man often appears on the margins of the composition. On many occasions, he is referred to only by symmetric and pattern-like masses. Even when he takes center stage, like in the benches series, man – whether he is an old woman, a child or a couple – is completely self absorbed and withdrawn, his look is either turned away from the camera or his back faces it. While situated in the public sphere, he is completely immersed in his private world. Irith Gubi's photography is tuned to man's introverted state. Her photographic eye searches to portray the human condition as a mute experience in the hopes of grasping the cry of silence.

Across the Road(Freiman House) - Exhibition 2009
Curator: Doron Polak  
מעבר לכביש - עירית גובי

הפילוסוף הפסיכולוג האמריקאי ויליאם ג'יימס אמר: "הניסיון שלי מורכב ממה שהסכמתי להפנות אליו את תשומת הלב. רק הפריטים שאני מבחין בהם מעצבים את חשיבתי בלא עניין בררני, עולם החוויות הוא תוהו ובוהו של ממש." סו אדוארדס, חוקרת הצילום מוסיפה כי "דימויים חזותיים נותנים בידינו שפה חזותית המאפשרת תקשורת. לתמונות חשיבות רבה בחיינו ואנו מרבים לתחקר את ההבדלים בין תפיסת העולם התלת מימדית האמיתית לבין ייצוגה בתצלומים".
בסוגיות אלה דנה תערוכת הצילום החדשה של עירית גובי המוצגת בגלריה של תיאטרון גבעתיים. עירית צילמה במשך כשנתיים פרקי חיים אמיתיים של קבוצת אנשים בעלי מוגבלויות שונות המתגוררים בהוסטל "בית פריימן" בגבעתיים. מטרתה המוצהרת הייתה, לעורר מודעות ציבורית לעובדת קיומם ולהפנות - לדבריה - תשומת לב אל ה"אחר" המצוי בחברה שלנו.
בתצלומיה, מנסה עירית להמחיש את הדומה ואת השונה בין הדמויות הללו לבינינו, כשמטרתה הנה, לעורר אמפתיה וקבלה של החריג תוך כדי "אימוץ דפוסי מחשבה חיוביים", שאכן יוכלו לגרום לשינוי ולהשפעה על כל אחד מאיתנו כיחיד ועל כולנו כחברה.
העבודות גורמות לצופה בהן התרגשות רבה ויוצרות הזדהות מיידית עם הנראה לעין. הדיירים בהוסטל נחשפים בצורה האמיתית והכובשת את ליבו של הצופה. פעילויות יומיומיות בבית, כמו גם אירועים חברתיים ומוקדי דיאלוג ואינטראקציה בין החברים עצמם, הופכים לנקודות מפגש עם ליבו ושכלו של הצופה המציץ אל חייהן. הצופה הופך לחלק פעיל בחוויה של המפגש. עירית מצלמת בישירות חדה, באור מלא והיא אינה מיפה או משנה בזוויות הצילום את המציאות אלא מביאה אותה כמו שהיא. היא מסירה עבורנו את ה"קיר הקדמי" ממש כמו מעל במת התיאטרון ומאפשרת לנו לבקר באופן אישי במקום, לחזות ולחוות את החום האנושי המרגש, המאפיין את מערכות היחסים במקום.

Powered by SmugMug Owner Log In